|
|
|
| גיליון אחרון | גיליונות קודמים | מנוי חינם | אודות האתר | קישורים | צור קשר |
"פרס"
הדיווח הלא-הוגן לשנת 2001
_______________________
אתר
האינטרנט "דיווח הוגן" (Honest
Reporting) ערך את תחרות הדיווח הלא-הוגן
לשנת 2001.
התחרות
הינה מחאה נגד התקשורת המגויסת בנושא
הדיווחים על המצב במזרח התיכון.
תוצאותיה
מהוות תמונת מצב טובה לגבי פניה של
התקשורת המגויסת.
_______________________
אנו
מודים לכל חברי "דיווח הוגן" על
ששלחו לנו המלצות ל"פרס" הדיווח
הלא-הוגן לשנה זאת. ישנם מתמודדים
רבים לכבוד המחפיר, ועקב כך היינו
כללנו ברשימה רק את התוקפנים ביותר.
"דיווח
הוגן" לקח בחשבון גורמים רבים:
·
האם הייתה מדיניות של הטיית דיווחים
במכוון?
·
האם כתב התבסס בכתבותיו על מקורות
בלתי אמינים או שלא היו לא כל מקורות?
·
האם כתב או מו"ל סירבו להודות
בטעויותיהם?
אז
עכשיו, מבלי להכביר במילים, אנו
מציגים בחרטה את "פרס" הדיווח
הלא-הוגן לשנת 2001. המתחרים רבים, אך
המנצח הוא אחד ויחיד. להלן מובאים ה"אזכורים
הלא-מכובדים", כשבסופם מופיע אלוף
התקשורת המגויסת. כללנו קישורים
לקטעים הנדונים. כולנו תקווה, שבשנה
הבאה רשימה זאת תצטמצם באופן ניכר.
q
אסושיאייטד פרס, איי.פי (Associated Press, AP)
– בינ"ל
q
סי.אן.אן (CNN) – ארה"ב
q
רוברט פיסק (Robert Fisk) – האינדיפנדנט (The
Independent) – בריטניה
q
סוזן גולדנברג (Suzanne Goldenberg) –
הגארדיאן (The Guardian) – בריטניה
q
ג'ושוע האמר (Joshua Hammer) – ניוזוויק (Newsweek)
– ארה"ב
q
כריס הדג'ס (Chris Hedges) – הרפרס (Harpers) –
ארה"ב
q
לי הוקסטאדר (Lee Hockstader) – הוושינגטון
פוסט (The Washington Post) – ארה"ב
q
רוייטרס (Reuters) – בינ"ל
q
דבורה זונטג (Deborah Sontag) – הניו יורק
טיימס (The New York Times) – ארה"ב
q
המנצח: בי.בי.סי (BBC) – בריטניה
במרץ
2001 צלף "פלשתיני" רצח את שלהבת
פס, תינוקת יהודייה בת 10 חודשים,
בחברון. כותבי הכותרות של איי.פי
הכריזו: "תינוקת יהודייה מתה בגדה
המערבית".
איי.פי
לא אזכר את מבצע הרצח ולא סיפר על
נוראיות הרצח. לפי איי.פי, התינוקת
מתה, לכאורה מנסיבות טבעיות או
מתאונה. ליתר דיוק, התנקשו בחייה של
שלהבת פס. היא נרצחה או נורתה ע"י
רוצח, רובאי, מחבל או צלף.
ידיעות
מוטות נוספות של איי.פי הופיעו ביוני,
בעקבות פיגוע ההתאבדות הנתעב
במועדון ריקודים תל-אביבי. איי.פי
פרסם את הכותרת: "התפוצצות הרגה
מפגע בתל-אביב" (“Explosion Kills Bomber in Tel
Aviv”).
זה
היה דיווח מוקדם של איי.פי, כשמספר
הנפגעים בנפש עוד לא היה ידוע, אבל
באותה נקודה כבר היה ידוע, שהיו
נפגעים ישראלים רבים. אז מדוע איי.פי
המעיטה בערך הפעולה האכזרית הזאת
בתיאורה כ"התפוצצות" ובהתמקדות
לא על סבלם של נערים חפים מפשע, כי אם
בזה של המפגע הרשע?
בנובמבר,
כשמחבל פלשתיני ריסס אוטובוס
בירושלים באמצעות מכונת ירייה –
מעשה שגבה את חייהם של שני בני נוער
ופצע 40 איש – איי.פי דיווח: "ביום
ראשון התקפת ירי פלשתינית על אוטובוס
בחלק שנוי במחלוקת של ירושלים גרמה
למותם של שני בני נוער, אשר אחת מהם
היא מתנחלת ילידת ארה"ב".
http://honestreporting.com/a/r/121.asp
האזרחית
האמריקנית, שושנה בן-ישי בת ה- 16,
מתוארת ע"י איי.פי כ"מתנחלת".
אבל היא נרצחה בירושלים. על מנת
להוסיף חטא על פשע, דיווח אחר של איי.פי
מתייחס לאזרח הישראלי הנועז, אשר הרג
את המחבל, כאל "מתנחל מהגדה
המערבית", כפי שבוודאי ניחשתם.
http://honestreporting.com/a/r/122.asp
איי.פי
מתגאה בכ- 8,500 עיתונים ברחבי העולם,
שהם לקוחותיו. אף סוכנות ידיעות אחרת
לא יכולה להתחרות בכך. לפיכך, אף
סוכנות ידיעות אחרת לא נושאת באחריות
כה רבה לדיווח הוגן.
סי.אן.אן
בשלב
מוקדם של האינתיפאדה, "דיווח הוגן"
ניהל מחקר מקיף על סי.אן.אן, שכלל
ניתוח של כל 133 המאמרים המובילים
במדור המזרח התיכון של אתר www.CNN.com במהלך
אוקטובר 2000, החודש הראשון לאלימות.
באותם
133 מאמרים, סי.אן.אן תיאר ערבים ב- 128
תצלומים, בעוד שישראלים הוצגו ב- 60
תצלומים. תצלומים הינם בעלי חשיבות
בטיפוח חיבה עם צד אחד או אחר, ובמקרה
הזה סי.אן.אן היה מוטה יותר מכפליים
לטובת ה"פלשתינים".
באותם
133 מאמרים של סי.אן.אן, 68 האשמות מפיהם
של דוברים ערבים הורשו לעמוד ללא
מענה. לשם השוואה, רק 28 ציטוטים
ישראליים הושארו ללא מענה. סי.אן.אן
היה מוטה יותר מכפליים לטובת ה"פלשתינים".
הדעות
הקדומות של סי.אן.אן במשך 2001 התבטאו
בכיסוי העצרת בת 25,000 המשתתפים,
שהתאספו מחוץ לחומות העיר העתיקה
מתוך תמיכה בירושלים. המהדורה
המוקדמת של סי.אן.אן הקדישה 5 משפטים
חסרי ערך לאירוע. במהדורה המאוחרת,
כשפרטים נוספים רבים היו בנמצא,
העצרת לא הוזכרה כלל בין הכותרות,
והסי.אן.אן לא מסר פרטים עליה עד
הכתבה הארבע עשרה.
הכתבה
של סי.אן.אן, שהתפרסמה אחרי שכבר
נישאו כל הנאומים, לא כללה אפילו
ציטוט אחד של מישהו מרבע מיליון
המשתתפים. הציטוט היחיד שהובא ע"י
סי.אן.אן יצא מפיו של עדנאן חוסייני
מהוואקף המוסלמי, אשר כינה את העצרת
"מתגרה". האם לא היו כל יהודים
בסביבה שיגיבו?!
באותו
מאמר, סי.אן.אן הפחיתה באופן חמור את
הקשר היהודי. לא היה שום אזכור לכך
שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר
ליהדות, ולא לכך שירושלים הינה בירתו
של העם היהודי (כפי שהיה במשך למעלה
משלושת אלפים שנים – 1,500 שנים לפני
הופעת האיסלאם). זה היה התיאור של סי.אן.אן:
"המקום מוכר ליהודים כהר הבית
ולמוסלמים כקודש הקודשים, האתר
השלישי בקדושתו בעולם המוסלמי".
בנוסף,
בהערה תמוהה, סי.אן.אן מספר שמקום
העצרת היה: "שער יפו, או באב אל-חליל,
הכניסה המערבית הראשית לעיר המוקפת
חומה". "שער יפו" הוא מראה
המקום המקובל בכל אנציקלופדיה, מקראה
אוניברסיטאית, מסמך מדיני, תיק
תקשורתי, או כל מקור מערבי אחר המתקבל
על הדעת. אם כן, למה סי.אן.אן יוצא
מגדרו – במיוחד בהקשר של דיווח על
עצרת יהודית – כדי להשתמש בשם באב אל-חליל,
שהוא מראה מקום ערבי מעורפל?
http://honestreporting.com/a/r/123.asp
במשך
למעלה משני עשורים, רוברט פיסק השתמש
בתעודת העיתונאי שלו כדי להפוך ללוחם
גאה למען מטרות ערביות. בשנות השבעים,
פיסק דיווח מבירות עבור ה"לונדון
טיימס". ועכשיו, ככתב ה"אינדיפנדנט",
פיסק מאשים את ישראל בכל התחלואים ה"פלשתיניים"
ואת המערב – בכל הכעס המוסלמי.
ביום
למחרת התקפות ה- 11 בספטמבר, פיסק
השמיץ את העולם המערבי והאשים את
ישראל, ארה"ב ואפילו את תבוסת
המעצמה העותומנית – בהתקפת המחבלים
על מרכז הסחר העולמי. פיסק טען:
"...זוהי
אינה מלחמת הדמוקרטיה נגד הטרור, בה
יתבקש העולם להאמין בימים הבאים.
זוהי גם מלחמה על טילים אמריקנים
שהרסו בתים פלשתיניים ומסוקים של ארה"ב
שירו טילים על אמבולנס לבנוני ב- 1996
ופגזים אמריקנים שהתפוצצו בכפר
שנקרא קנא ועל צבא עממי לבנוני שקיבל
את כספו ומדיו מבעלת הברית הישראלית
של אמריקה וחטף ואנס ורצח את דרכו
מבעד למחנות פליטים". (אלו טענות
שקריות ומכוערות ביותר. את האשמתו
האחרונה מכוון חובייקה לפלנגות
הלבנוניות בראשות עלי חובייקה,
שביצעו את טבח סברה ושתילה האיום. כבר
הוכח פעמיים - בוועדת כהאן הישראלית
ובבית משפט בארה"ב בו נדונה תביעת
הדיבה של אריאל שרון נגד כתב העת "טיימס"
– שמלוא האשמה רובצת על כתפיו של
מפקד הפלנגות, עלי חובייקה, שנרצח
לפני זמן לא רב ע"י מתנקשים. הפגז,
שנחת על כפר קנא, שוגר לשם כתוצאה
מטעות של צה"ל במהלך מבצע "ענבי
זעם". חבל שפיסק "שכח" לספר על
הרקע למבצע "ענבי זעם" –
הקטיושות שנורו על קריית שמונה כמעט
מדי יום. האם פיסק אינו יודע, שאפילו
בין-לאדן בכבודו ובעצמו, אומר לכל מי
שרק רוצה להקשיב, שהוא נלחם נגד ארה"ב
וישראל לא ממניעים מוסריים נשגבים,
אלא בשל תורת השטן הגדול והשטן הקטן.
השטן הגדול – ארה"ב – מסמל בעיניו
את הכפירה באיסלאם, ואילו השטן הקטן
– ישראל – קנה את התואר ה"מכובד"
על שום היותו משתף פעולה עם ארה"ב
ושולט במקומות הקדושים לאיסלאם. בין-לאדן
הוסיף לנאומיו את נושא הערבים
המתקראים "פלשתינים" רק בזמן
האחרון כצעד תעמולתי מובהק, שמטרתו
לעורר אהדה בעולם כלפיו כמגנם של
הנדכאים, אף-על-פי שפיצוץ מגדלי
התאומים – הפיגוע הגדול בהיסטוריה –
לא מסייע בביסוס טיעונו. גם הפיצוצים
בשגרירויות ארה"ב בניירובי ובדאר
אל-סאלם – שהרגו יותר אפריקנים
מקומיים מאמריקנים – לא מסתדר עם
תדמית לוחם החופש גאריבלדי, שפיסק
מנסה לצייר לבין-לאדן. א.ג).
http://honestreporting.com/a/r/124.asp
אפילו
כשתומכי טליבן באפגניסטן הכוהו מכות
רצח בחודש שעבר, פיסק ניסה לחפש הסבר
הגיוני למעשיהם: "אני לא יכולתי
להאשימם על מה שעשו. למעשה, אם אני
הייתי הפליטים האפגניים של קילה
עבדאלה (Kila Abdullah), קרוב לגבול האפגני-פקיסטני,
הייתי עושה בדיוק אותו הדבר לרוברט
פיסק".
http://honestreporting.com/a/r/109.asp
פיסק
מנהל את מסע הצלב שלו נגד ישראל באופן
פומבי והוא מתאר כל כתב, שאין ברצונו
לבקר את ישראל, כפחדן: "פחדנותנו,
סירובנו לספר את האמת, פחדנו להיות
מושמצים כ'אנטישמים' – הוצאת הדיבה
הנוראית ביותר כלפי עיתונאי –
משמעותם שאנו עוזרים ומסייעים
למעשים נוראיים במזרח התיכון".
http://honestreporting.com/a/r/125.asp
הסיקור של סוזן
גולדנברג טיהר בעקביות את הפעילות
הטרוריסטית ה"פלשתינית" וצייר
את התגובה הישראלית כתוקפנות.
בפברואר 2001, כשנהג "פלשתיני"
נכנס עם האוטובוס שלו לתוך תחנת
אוטובוס והרג שמונה אזרחים ישראלים,
גולדנברג מיהרה להגן עליו:
"רחוק
מלהיות... טרוריסט דבק במטרה", היא
כתבה, הוא היה "אדם, שנטל טיפול
תרופתי נגד דיכאון במשך שנתיים...
ובבוקרו של יום רביעי הוסיף אנטי
היסטמינים ואנטיביוטיקה לקוקטייל
הרוקחות. שניהם יכולים לגרום נמנום,
לפי הרוקח". זאת אפילו לאחר שנהג
האוטובוס הודה בפני חוקרי שב"כ,
שההתקפה בוצעה בכוונת תחילה ותוכננה
מראש.
http://honestreporting.com/a/r/126.asp
לא
יאומן, אבל גולדנברג זכתה במספר פרסי
עיתונאות השנה ממוסדות בריטיים.
מועדון העיתונות הלונדוני (The London Press
Club) טען שהכיסוי שלה הוא גילוי של "עיתונות
אמיצה ללא משוא פנים". בטקס הענקת
פרסים אחר, בו היללו את גולדנברג,
ציינו: "העיתונאית הזו הייתה מושא
למסע השמצות" – דברים שכוונו
לביקורת של "דיווח הוגן".
ה"גארדיאן"
ניהל מסע השמצות משלו נגד ישראלים.
בפברואר 2001, בהתייחסות לביקור אריאל
שרון בכותל המערבי (המנהג המקובל
אחרי כל מערכת בחירות), ה"גארדיאן"
נשא את הכותרת: "שרון מסובב סכין
בפצעים המוסלמיים". ה"גארדיאן"
אף פרסם קריקטורה, שתיארה בגסות את
תביעות האצבעות המגואלות בדם של שרון
על הכותל המערבי. הקריקטורה חיללה את
האתר היהודי הקדוש ביותר וגבלה
באנטישמיות בוטה.
http://honestreporting.com/a/r/127.asp
בפברואר
2001, ה"גארדיאן" פרסם מאמר מערכת
תחת הכותרת "מתמרני התקשורת" (Media
Manipulators), שסקר את הביקורת של "דיווח
הוגן" על ה"גארדיאן". אף-על-פי-כן,
ה"גארדיאן" התעלם מהמסר ותקף את
השליח בכנותו את מכתבי הדואל (אי-מייל
בעברית, כפי שאושר ע"י האקדמיה
ללשון) של "דיווח הוגן": "מוזרים...
גורמים אי-נוחות... מפחידים... הטרדה".
אותו מאמר התייחס לכמה מחברי "דיווח
הוגן" כ" מעורפלים... קיצונים".
http://honestreporting.com/a/r/128.asp
ה"גארדיאן"
התעלה על עצמו בינואר 2001, כשפרסם מאמר
דעה תחת הכותרת :לישראל פשוט אין זכות
להתקיים" (Israel Simply Has No Right To Exist). עם
כזו בוטות של תקשורת מוטה נגד ישראל,
מה יש עוד לומר?
http://honestreporting.com/a/r/129.asp
במאי
2001, ראש המשרד של "ניוזוויק"
בישראל, ג'ושוע האמר, והצלם שלו –
ערכו ראיון עם מנהיגים "פלשתינים"
בעזה. כשהראיון נשלם, ה"פלשתינים"
הודיעו להאמר ולצלם שהם מוחזקים
כשבויים. אחרי ארבע שעות הם שוחררו.
אדם היה מצפה מקורבן לחטיפה להיות
מתוח וכועס. אבל להאמר היו רק מחמאות
לשוביו ה"פלשתינים", כפי שתואר ב"ניוזוויק":
"...האמר
אומר שהוא כלל לא פחד, פן שוביו יפגעו
בו או בנייט (Knight, הצלם שהתלווה אליו.
א.ג). 'הם כלל לא איימו עלינו או כיוונו
רוביהם לעברנו', אומר האמר. 'למעשה, הם
האכילו אותנו באחת הארוחות הטובות
ביותר, שאכלתי אי-פעם בעזה'".
בדיווח
אחר, האמר כתב, שרוב ה"פלשתינים
איבדו תקווה להתקדמות מדינית אמיתית",
כל עוד שרון שולט. הוא שואל, אם ל"פלשתינים"
יש את הסבלנות לחכות ל"מנהיג
ישראלי מתון יותר". העובדה היא, שה"פלשתינים"
כבר דחו פשרה מרחיקת לכת, שהוצעה ע"י
"מנהיג מתון יותר", אהוד ברק.
http://www.msnbc.com/news/594843.asp#BODY
בדצמבר,
ניוזוויק הציג "סיפור על שני
אויבים", השוואה בין ערפאת לשרון.
ערפאת מתואר בזוהר כ"מהפכני",
"מהנדס אזרחי" ומדינאי פורץ דרך,
שהיה הראשון שהותאם לו מעמד מיוחד
באו"ם. אבל בשום מקום עראפת לא
מתואר כמייסד של ארגון טרור, ואין
בנמצא כל אזכור של הקשר שלו לפעולות
טרור.
http://www.msnbc.com/news/669794.asp#BODY
בגיליון
אוקטובר של "הרפרס", כריס הדג'ס
כתב את הכתבה המרעישה "יומן עזה:
מראות מההתקוממות הפלשתינית" (Gaza
Diary: Scenes from the Palestinian Uprising). כל המאמר
מהווה התקפה חריפה נגד ישראל ללא אף
תגובה מדובר ישראלי. השיא הוא הפסקה,
בה הדג'ס מאשים חיילים ישראליים בעזה
בהובלת ילדים פלשתיניים אל מותם: "לא
חזיתי מעודי בחיילים מפתים ילדים כמו
עכברים למלכודת ורוצחים אותם לשם
ספורט".
http://www.harpers.org/online/gaza_diary/?pg=1
הדג'ס
לא מציג שום ראיות תומכות – לא
תצלומים, לא קטעי וידאו ולא אישור
חיצוני. הדג'ס אפילו מעולם או שמע את
היריות של הפשע המיוחס לצה"ל. הוא
כתב, שהנוער ה"פלשתיני" "מתרחק
משדה הראייה מאחורי תלולית חול,
שנמצאת לפניי. אין רעשים של יריות.
החיילים יורים עם משתיקי קול".
בהכנת
הוצאת הדיבה, הדג'ס כנראה לא היה מודע,
לכך שמשתיקי קול לא קיימים במאגר
הנשק הישראלי, ושזה קשה – אם לא בלתי
אפשרי – לצייד M-16 במשתיק קול. הדג'ס,
ככל הנראה, בלבל "משתיקי קול" עם
קופסאות קליעי גומי – חלופה לא
קטלנית המשמשת את צה"ל – בקצות
רובי ה- M-16.
לי
הוקסטאדר – הוושינגטון פוסט
ביולי
2001, הוקסטאדר הציג נאום הגנה מזעזע בן
1,300 מילים של עזיז סלחה, ה"פלשתיני",
שנופף בגאווה בידיו המגואלות בדם
מבעד לחלון תחנת המשטרה ה"פלשתינית"
ברמאללה אחרי הלינץ' האכזרי בשני
הישראלים. הוקסטאדר סיפק ניתוח
פסיכולוגי אוהד של הרוצח:
"הבחור
הצעיר היה חולה מאוד בהיותו תינוק,
הוא גמגם, הוא היה ביישן... אולי זה לא
באמת היה הוא, שצולם בחלון... רגשותיהם
של אנשים רתחו, משום שנערים "פלשתינים"
נורו בידי חיילים ישראלים...
ההתנחלויות של ישראל והכיבוש היו
במחשבתו של סלאח... הוא היה ילד רגוע,
טוב ואתלטי...".
http://honestreporting.com/a/r/130.asp
באוגוסט,
הוקסטאדר הגיש לקוראיו את "פלשתינים
מוצאים גיבורים בחמאס", קווים
לדמותו של ארגון הטרור, השולח מחבלים
מתאבדים נגד מטרות ישראליות.
הוקסטאדר צובע את הארגון בגוונים
מתונים:
"מטרת
הקבוצה היא ארץ מולדת עצמאית לפחות
בגדה המערבית וברצועת עזה – וגם, לפי
חששות ישראליים, בשטח המדינה היהודית".
אבל
הוקסטאדר היה בסביבה מספיק זמן כדי
לדעת, שהשמדת ישראל היא אחת מעקרונות
החמאס, ולא רק פרי הדמיון של "חששות
ישראליים". אמנת החמאס מצהירה
בגלוי: "אין פתרון לבעיה הפלשתינית
פרט לג'יהאד". דו"ח הטרוריזם
השנתי של מחלקת המדינה האמריקאית
מגדיר את מטרת החמאס כ"הקמת מדינה
מוסלמית פלשתינית במקום ישראל".
ציון
בלתי מכובד מגיע לנציב תלונות הציבור
של "וושינגטון פוסט", מייק גטלר (Mike
Getler), מי שבמרץ 2001, עקב חוסר שביעות
רצון ממבול הודעות הדואל של "דיווח
הוגן", התלונן על היותו "מוכפש ע"י
החברים הרובוטיים שלכם, [אשר] השיבו
באופן גס ומטומטם" (smeared by your robot-like
members [who] responded in knee-jerk fashion).
"רוייטרס"
קבע תקנים חדשים בחוסר "יד שווה"
באמצעות סירוב להתייחס למחבלים "פלשתינים"
מתאבדים – או אפילו למתקיפי ה- 11
בספטמבר – כ"טרוריסטים". סטיבן
ג'וקס (Steven Jukes), ראש החדשות הבינ"ל
של "רוייטרס", אמר:
"אנחנו
יודעים, שטרוריסט עבור אדם אחד הוא
לוחם חופש עבור אדם אחר, ושרוייטרס
מחזיקה בעיקרון שלא להשתמש במילה
טרוריסט... אם להיות כן, זה מוסיף מעט
לכנות את ההתקפה על מרכז הסחר העולמי
– התקפה טרוריסטית".
"יד
שווה" אפיינה את הסיקור של רוייטרס
במשך השנה. באפריל, דיווח של רוייטרס
על מלחמת העצמאות של 1948 הצהיר: "פלשתינים
מציינים את הולדת ישראל בחמישה עשר
במאי, 1948, כ"נכבה" או כאסון שלהם,
שהוביל להפסד של 78% מפלשתין
ההיסטורית. כ- 700,000 פלשתינים עזבו או
הוכרחו להימלט מבתיהם במהלך הלחימה,
שליוותה את ההכרזה על המדינה היהודית".
רוייטרס
התעלם מהעובדה, שלישראל פלשו 5 צבאות
ערביים, כמו גם מהעובדה, שישראל איבדה
שטחים חשובים שכללו את הרובע היהודי
של ירושלים וערים בחבל עזה ובגדה
המערבית (על-אף התעמולה הנפשעת של
התשקורת הממוסדת ושל ארגוני מעופפים
שונים ומשונים מאוד, חשוב לזכור שאכן
היו יישובים ישראליים בחבל עזה. בעיר
עזה עצמה התקיימה קהילה ישראלית-יהודית,
שהתפללה בבית הכנסת העתיק של העיר.
בשנת 1929 תושבי עזה הערבים השמידו
כמעט את כל הישראלים, שחיו בה,
במאורעות האיומים של תרפ"ט (1929).
אלה כידוע פרצו כתוצאה מיוזמה של
התנועה הערבית הלאומנית בראשות חאג'
אמין אל-חוסייני – סבו של איש אש"ף,
פייסל אל-חוסייני, וקרוב משפחתו של יו"ר
אש"ף והפתח, יאסר עראפת. ברבות
השנים דאגו תושבי עזה שוחרי השלום
להעלים כל זכר לקהילה הישראלית
העתיקה, אשר שגשגה בעיר. בימים בהם
אנשים מנסים להמציא את ההיסטוריה
מחדש, חשוב להזכיר מעט עובדות מדי פעם
בפעם. א.ג). כמו כן, רוייטרס לא ציין ש-
650,000 פליטים יהודים ממדינות ערב "עזבו
או הוכרחו להימלט מבתיהם" באופן
דומה.
כתבת
רוייטרס בישראל, כריסטין האוזר (Christine
Hauser), הביעה את הצורה הייחודית לה ל"יד
שווה". בדיווח על פעולות ישראל
בעיירה הערבית בית ג'אלה, האוזר
התעלמה מהעובדה שהחילות הישראליים
הגיבו למטחי ירי "פלשתיניים"
וליריות צלפים על שכונת הר גילה.
האוזר
חיקתה את הקו ה"פלשתיני", באומרה
ש"גילה היא התנחלות", מבלי להציג
את הדעה האחרת של גילה כשכונה של
ישראלים מתונים בתוך גבול השיפוט של
ירושלים. לפי האוזר, ה"פלשתינים"
"לחמו בשביל סוף להתנחלויות
היהודיות ולכיבוש הישראלי".
באותו
דיווח, האוזר הציגה בורות או תעמולה,
כשכתבה: "לכל תושבי בית ג'אלה יש
מאפרות גדושות באוסף מחסניות קליעים
משומשות". מצטערים, כריסטין.
מחסניות קליעים משומשות נמצאות
במקור הירי, ולא במטרה.
בדצמבר,
כשמחבלים תקפו אוטובוס של אזרחים
ישראלים ליד עמנואל והרגו עשרה,
רוייטרס הציע צידוק למסע הרצח: "רוב
הישראלים המתים היו מתנחלים,
שלוחמניים ["פלשתינים"] מחשיבים
כמטרות בגלל היותם הכובשים של הארץ
הפלשתינית".
http://honestreporting.com/a/r/131.asp
דבורה
זונטג – הניו יורק טיימס
בשעה
טובה, דבורה זונטג עזבה את ישראל
ביולי, אבל לפני עוזבה היא ירתה
בישראל יריית פרידה במאמר בן 6,000
מילים, שהתפרסם בעמוד הראשון, תחת
הכותרת: "חיפוש אחר שלום במזה"ת:
איך ולמה הוא נכשל". זונטג התאמצה
בכל כוחה כדי להגן על יאסר עראפת: "מדינאים
רבים וגורמים רשמיים מאמינים, שמהלך
העניינים היה מסובך הרבה יותר, ושמר
ערפאת לא נושא באחריות בלעדית
להתמוטטות המאמץ לשלום".
http://nytimes.com/2001/07/26/international/26MIDE.html
במאמרה
של זונטג קיימים ליקויים רבים, אך אחד
מהם בולט כמגויס במיוחד: היא ציטטה
בהרחבה מתוך דברי נושאים ונותנים "פלשתינים"
ואמריקנים, אבל התעלמה לחלוטין
מההערות, שהעיר שבוע קודם לכן ראש
צוות המו"מ הישראלי – ראש הממשלה
אהוד ברק – שתיאר את אשמתו של עראפת
בהרצאה שנשא.
באפריל,
זונטג תיארה את שלהבת פס בת עשרת
החודשים, שנרצחה ע"י צלף "פלשתיני",
כמתנחלת מתועבת: "ישראלים רבים
החשיבו במשך זמן רב את מתנחלי חברון
כקיצוניים, החיים בעולם נפרד. אבל הם
התלכדו מאחורי הקהילה, אחרי ששלהבת
נהרגה; כותרות עיתונים התייחסו
להריגתה של תינוקת ישראלית ולא של 'תינוקת
מתנחלת'".
http://www.nytimes.com/2001/04/02/world/02MIDE.html
זונטג
רמזה באופן מזעזע, שיהודים מתעלמים
באופן שגרתי מהרצח חסר הרחמים של
יהודי אחר, פשוט משום שהם אינם חולקים
את אותן השקפות מדיניות. האם ליבו של
הישראלי הממוצע כה קר? לא. אבל בוודאי
ליבה של זונטג כזה.
בפברואר
2001, זונטג וגולדנברג מהגארדיאן
התארסו ב"צרור עיתונאות" קלאסי
בתיוק סיפורים כמעט זהים על מוזיאון
"קדושים" ברמאללה. גם זונטג וגם
גולדנברג השתמשו במילה הבלתי-שגרתית
"טוטם" ואז שיגרו שורת מחץ אחת
או שתיים זהות (גניבה ספרותית?) תוך
שימוש בשיטת ה"מבקרים היו אומרים"
של הכנסת מילים לפיו של ישראלי –
אותו הכתבות היו שואלות.
זונטג:
"מבקרים ישראלים היו אומרים,
שהתערוכה '100 קדושים – 100 נפשות',
מפארת את המוות ומעודדת את תרבות
השאהיד או הקדוש".
גולדנברג:
"מבקרים ישראלים היו טוענים,
שהתערוכה מפארת מוות אלים ומקדמת את
תרבות מות הקדושים".
אם
שני סטודנטים היו מגישים את הקטעים
הללו כמבחני מחצית, הפרופסור בוודאי
היה מטיח אחד מהם או את שניהם על
הסטודנטים בגלל רמאות.
המנצח:
בי.בי.סי
– רשות השידור הבריטית
המנצח הנבזה של
"פרס" הדיווח הלא-הוגן 2001 הוא
הבי.בי.סי, על הצגת נטיה אנטי-ישראלית
עזה.
במאי
2001, בי.בי.סי זייף קטע מסרטון בניסיון
להראות אכזריות וגסות ישראלית.
כשישראלים פגעו בבסיס "פלשתיני"
בעזה, לא היו שום תמונות של קורבנות,
משום שישראל פגעה בבניינים ריקים.
אבל העורכים של בי.בי.סי שתלו קטע, בו
קורבנות ישראלים של טרור "פלשתיני"
מגיעים לבית-חולים ישראלי, על מנת
לרמז שאלה היו קורבנות ההתקפה
הישראלית. קריין החדשות בלונדון, כתב
בי.בי.סי בישראל לשעבר, סיים את הקטע
במילים: "אלו התמונות מעזה".
ביוני
2001, "פנורמה", תוכנית הדגל של בי.בי.סי
(http://honestreporting.com/a/r/132.asp),
ניסתה לתאר את אריאל שרון כפושע
מלחמה בהקשר לטבח, שביצעו לבנונים
נוצרים ב"פלשתינים" בסברה
ושתילה ב- 1982. ועדת חקירה ישראלית
קבעה, ששרון לא היה אחראי לשום
מעורבות ישירה, אבל בי.בי.סי שאל: "לאור
ההתפתחויות האחרונות בתביעות בגין
פשעי מלחמה בין-לאומיים... [האם צריכה]
ההוכחה להוביל לכתב אישום על מה שקרה
במחנות"?
חלק
גדול מהתיק של בי.בי.סי התבסס על חוות
הדעת של שופט פשעי המלחמה, ריצ'רד
גולדסטון (Richard Goldstone), שבעקבות זאת
האשים את הבי.בי.סי בהוצאת דבריו
מהקשרם: "הסכמתי לדבר [בבי.בי.סי]
כמומחה לחוק באופן כללי, על האחריות
הפיקודית, אבל אמרתי שלא אעיר על שום
אחריות – פלילית או אזרחית – של
אריאל שרון ולא עשיתי זאת. עוד לא
צפיתי בתוכנית, אבל אם דבריי משתמעים
כך, זה לא נכון... אני בוודאי לא הערתי
על האשמה של שרון" (ג'רוזלם פוסט).
יתר
על כן, הצביעות של בי.בי.סי בטיפול
בסכסוך הישראלי-ערבי היה ניכר
בסירובו לתייג את האכזריות ה"פלשתינית"
נגד אזרחים ישראלים כ"טרוריזם".
בחליפת מכתבים עם "דיווח הוגן",
בי.בי.סי הודה ביחס של איפה ואיפה,
באומרו:
"מזה
זמן רב מדיניות השירות הפנימי [של בי.בי.סי]
היא להתייחס לטרוריסטים בצפון
אירלנד מכל אמונה דתית כטרוריסטים,
אבל מדיניות של השירות העולמי היא לא
להתייחס לאף אחד בשמות הללו".
הסיקור
של בי.בי.סי היה שערורייתי עד כדי כל
שהותקף בידי מדינאי בריטי מוביל,
דאנקן סמית' (Duncan Smith), ראש המפלגה
הטורית (המפלגה השמרנית הבריטית. א.ג).
"זהו לבטח הזמן ששדרנינו הלאומיים,
לא רק, אבל כולל הבי.בי.סי, יפסיקו
לתאר את החמאס והג'יהאד בלשון כה
נקייה כקיצוניים ולוחמניים",
הכריז סמית'. "תנו לנו לקרוא לדברים
בשמם: הם ארגונים טרוריסטיים. כאלו
שטויות על מהותם של החמאס והג'יהאד
האיסלמי מעניקים אצטלה חוקית לאנשים,
שהם טרוריסטים".
http://honestreporting.com/a/r/133.asp
יתכן
שהמגויסות של בי.בי.סי מסוכמת באופן
הטוב ביותר בדברי אחד מעובדיו, פאייד
אבו שמאלה (Fayad Abu Shamala), כתב הבי.בי.סי
בעזה במהלך 10 השנים האחרונות. בנשאו
דברים בעצרת חמאס בשישה במאי, 2001, הוא
הכריז:
"עיתונאים
וגופי תקשורת מנהלים את המסע כתף אל
כתף יחד עם העם הפלשתיני".
בפני
ההפרה הבוטה הזאת של האתיקה
העיתונאית, בי.בי.סי קיבץ תגובה
מעוררת רחמים: "הערותיו של פאייד
נאמרו במעמד פרטי. דיווחיו תמיד תאמו
את רמות האיזון הטובות ביותר,
שנדרשות ע"י הבי.בי.סי".
אם
אלו רמות האיזון, שנדרשות ע"י בי.בי.סי,
אזי אין כל ספק: בי.בי.סי הרוויח ביושר
את "פרס" הדיווח הלא-הוגן 2001.
__________________________
"דיווח הוגן"
(Honest Reporting) הוא אתר אינטרנט, העוסק
בסקירות תקשורת ביקורתיות בנושא
דיווחים מוטים על הנעשה במזה"ת
בכלל ובישראל בפרט.
האתר מופעל ע"י
ארגון "מדיה ווטש אינטרנשיונל" (Media
Watch International - MWI). זהו ארגון לא-מפלגתי,
עצמאי וללא כוונת רווח, שמטרתו היא
לעודד את התקשורת העולמית לדווח על
אירועים במזה"ת ובישראל בדיוק, ולא
בחד-צדדיות.
את
הסקירות של "דיווח הוגן" אפשר
ומומלץ לקרוא באתר: www.HonestReporting.com.
כדאי מאוד להצטרף לרשימת התפוצה של
האתר על מנת ליהנות מדיוור שוטף של
סקירות התקשורת העדכניות "דיווח
הוגן" מפעיל גם אתרים בספרדית,
רוסית ואיטלקית. כדאי לשים לב לדף
הקישורים של האתר, הכולל הפניות
לאתרים מעניינים בנושא המזה"ת.
תרגום של חלק מהאתר לעברית (לא מעודכן)
ניתן למצוא בכתובת: www.HonestPress.com.
